החלטה בתיק בש"א 5486/07

1.        לפניי בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני, עד שמיעת הבר"ע, שהוגשה לאור החלטת בית משפט קמא (כב' השופטת א' זיסקינד), בבש"א 3128/07, במסגרת ת"א 9907/05, מיום 3.5.07, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לפי פקודת בזיון בית המשפט בשל פרסום מכרז לשירותי גרירה על-ידי המשיבה בניגוד לצו מניעה  שניתן בהקשר זה.

2.        ביום 9.5.07, לאחר שהתקיים לפני דיון בבקשה, במעמד הצדדים, ניתן צו מניעה ארעי לפיו נאסר על המשיבה או מי מטעמה לפרסם ו/או לקדם מכרז חדש או קיים עם גורם אחר בקשר למכרז לפינוי כלי רכב החונים במקומות אסורים בירושלים. והנה, משעיינתי בבקשה ובנספחיה, ומששקלתי טענות הצדדים לכאן ולכאן, באתי לכלל דעה ומסקנה כי בנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה ולהורות על מתן צו מניעה זמני, כמבוקש, עד מתן החלטה בבר"ע שהוגשה על החלטת בית משפט קמא (בר"ע 3171/07). אפרט נימוקי החלטתי, אך זאת - לא טרם נחלוף על פני שתי משוכות הקבועות בדין.

3.        ראשית יודגש, כי הגם שלא צורף תצהיר לבקשה, בניגוד להוראת תקנה 365(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), לא ראיתי לנכון למוחקה או לדחותה אך בשל כך. בהקשר זה טענה המשיבה כי אי הגשת התצהיר נוגדת את תקנה 465 לתקנות. דא עקא, שעסקינן בבקשה לסעד זמני ולא בסתם "בקשה להחלטת ביניים" בערעור (כאמור בתקנה 465 הנ"ל), שגם אז אין לצרף לבקשה תצהיר אלא אך לשם אימות עובדות המשמשות לה יסוד. ודוק: בסיס ההליכים בהם נקטה המבקשת נעוץ בסוגיה משפטית טהורה שעניינה פרשנות צו המניעה הזמני שניתן על-ידי בית-משפט קמא ונפקות גלגוליו מאז ניתן ועד היום. לשם הכרעה בסוגיה זו לא נדרש בית המשפט לעובדות אודותן על המבקשת להצהיר, כי אם למהלך ההתדיינות הרלבנטי בערכאה הדיונית המתועד בגדרי נספחי הבקשה. משכך, ולאור העובדה כי כל העובדות הנוגעות לבקשה אינן נזקקות להיכלל במסגרת תצהיר להוכחת תוקפן, יש מקום לדון ולהכריע בה אף במתכונת החסרה לכאורה בה הוגשה.

4.        שנית, לא נסתרה מעיני העובדה כי המבקשת נמנעה מלצרף לבקשה התחייבות מתאימה בניגוד להוראות תקנה 365(ב) לתקנות. למרות שלא נטען דבר בעניין זה מפי המשיבה, ונוכח מהות הליך זה, היינו - בקשה למתן צו מניעה זמני, שלדידה של המבקשת שריר וקיים, תקף ומחייב עוד מאז ניתן ושלא פקע עד היום אלא מתוך טעות שלכללה נפל בית משפט קמא, לא אחסום דרכה של המבקשת מסיבה זו. מכאן ואילך ארחיב אפוא ואפרט מהם הנימוקים הניצבים ביסוד החלטתי לקבל הבקשה. 

5.        ביום 9.2.06 נתן בית משפט קמא צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, לטובת המבקשת "עד להחלטה אחרת", תוך שקבע דיון בבקשה, במעמד הצדדים, ליום 12.2.06. ביום 12.2.06 אכן נערך דיון בבקשה, במעמד הצדדים, אלא שבשל העדר תשתית מתאימה למתן החלטה באותו המועד, נדחה הדיון ליום 8.3.06. כך, ביום 8.3.06 התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים, בתומו נקבע כי ההחלטה תינתן במועד נדחה ותישלח לצדדים בדואר. רק ביום 3.10.06 ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשה, ובתוך כך נקבע כי " אני נעתרת לבקשה, ומורה כי צו המניעה הזמני שניתן ביום 9.2.06 יעמוד בתוקפו, בכפוף לכך שהמשיבה (המבקשת - צ'ס') תפקיד בקופת בית המשפט כערובה לפיצוי נזקי המשיבה סך של 3,800,000 ש"ח עד יום 18.10.06. אם לא יופקד הסכום כאמור לעיל, צו המניעה הזמני יפקע מאליו" (עמ' 11 להחלטה, סעיף 28; ההדגשות במקור). על החלטה זו הגישו הצדדים בקשות-רשות-ערעור שטרם הוכרעו עד היום: המשיבה - על עצם מתן הצו, ואילו המבקשת - על גובה סכום הערובה שנקבעה. עוד יצוין, כי בהמשך ההליכים שהתנהלו בבית משפט קמא הוגשה הבקשה האמורה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, שכאמור - נדחתה, ומכאן - ההליך שלפנינו.

6.        בהחלטתו בבקשת המבקשת לפי פקודת ביזיון בית המשפט דחה בית משפט קמא את טענתה, לפיה התקשרות המשיבה במכרז עם קבלן אחר נוגדת את החלטתו האמורה מיום 3.10.06 בעניין צו המניעה הזמני. בית-משפט קמא קבע בהחלטתו, כי אמנם הצדדים חלוקים, בין השאר, בשאלת משך תקופת החוזה שנכרת ביניהם, אלא שלאור "צורך חיוני להכריע בדחיפות במכלול המחלוקות בין הצדדים" (סעיף 3 להחלטה; ההדגשה במקור), ולמרות צו המניעה הזמני הנ"ל, שמולו - האינטרס הציבורי שנפגע בעטיו, שומה עליו לעשות כן. ברם, רצונו של בית משפט קמא לקדם ההליך העיקרי, היינו: תביעה חוזית של המבקשת לאכיפת קיום הסכם מהר ככל שניתן, לא זכה לשיתוף פעולה דווקא מטעם המבקשת, שלא עמדה במועדים שנקבעו תוך שעתרה למתן ארכות חוזרות ונשנות בעודה נהנית מצו המניעה שניתן לטובתה. כך נדחה מהלך המשפט ללא הצדקה, עד כי, כך על-פי קביעת בית-משפט קמא, הופר האיזון שהתחייב על-פי החלטתו מיום 3.10.06, זאת - גם לעניין תוקף צו המניעה. בנסיבות אלו, כל- שכן נוכח פקיעתו של ההסכם שנכרת בין הצדדים (אם כבר בפועל, או לחלופין - בכוח, בתאריך סמוך למועד מתן ההחלטה דנן - כך להערכת בית משפט קמא, הגם שהצדדים עצמם נותרו כאמור חלוקים בעניין),  נקבע כי "אין עוד משמעות ממשית ומוחשית, הן לסעד האכיפה והן לצו המניעה, שכן עד לסיום בירור התביעה, לא תיוותר כל נפקות לאכיפת ההסכם לשמו ניתן צו המניעה" (סעיף 8 להחלטה). לא-זו-אף-זו, בחלוף חמש שנים מאז נכנס ההסכם לתוקפו ממילא רשאית המשיבה להתקשר עם קבלן אחר, ולפיכך גם מטעם זה לא נפל בהתנהלותה הפגם הנטען. בסופו של יום, ולאור האמור לעיל, נדחתה כאמור הבקשה.

7.        התמונה המצטיירת מן המקובץ לעיל אינה מאפשרת אלא לקבל הבקשה. צו המניעה הזמני דנן לא פקע מאליו על-פי תקנה 370 לתקנות, וקיומו לא עורער מיום 9.2.06 ועד מתן החלטת בית משפט קמא בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. ביטולו של צו-מניעה-זמני אינו דבר של מה בכך, אותו ניתן לעגן אגב דיון בסוגיה שונה לחלוטין. אכן, לצורך דחיית הבקשה שהוגשה בעניין ביזיון בית המשפט נאלץ בית משפט קמא לבטל את צו המניעה הזמני שניתן, שהרי לו נמצא עדיין תקף - שומה היה עליו לקבלה בשל התנהגותה המתעלמת של המשיבה מקיומו. דא עקא, שבגדרי מהלך ההחלטה נזקק בית משפט קמא להנחות בעניין תוקף ההסכם שנכרת בין הצדדים ומועד פקיעתו, שטרם הוכחו במשפט והנן נטולות אפוא בסיס איתן. אין חולק, כי אינטרס ציבורי חשוב נמצא מקופח במהלך תקופת ההתדיינות בין הצדדים וכי לפנינו משימה פרקטית בוערת ודחופה - פינוי כלי רכב החונים במקומות אסורים בירושלים. אולם, דרכים בדין לכונן צו-מניעה-זמני, ודרכים לבטלו, שאל לבית המשפט להתערב בהן באופן מלאכותי ומאולץ. ודוק: מהצדדים נמנעה האפשרות לטעון בעניין ביטול צו המניעה באופן ממוקד ולשאלה זו לא יוחד דיון הולם. נדמה, כי כובד משקל האינטרס הציבורי הרלבנטי, החשוב מאד כשלעצמו, הוא שהטה את הכף עד כי נשכחה מבית משפט קמא נפקות החלטתו בעניין צו המניעה הזמני. אינני בא חלילה להקל ראש באותו אינטרס רב מעלה, אך עדיין, על הצדדים ליזום את ההליכים המשפטיים הנאותים שיביאו לכלל מימושו המלא ולא על בית המשפט הדן בפלוגתא שנוסחה בידיהם. התוצאה האופרטיבית היא, כי הבקשה לצו מניעה זמני עד למתן הכרעה בבר"ע מתקבלת.

8.        בנסיבות אלו, החלטתי למתן צו מניעה ארעי מיום 9.5.07 תיוותר על כנה, זאת עד לשמיעת הבר"ע ומתן החלטה סופית בה. המשיבה תשא בהוצאות המבקשת בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. 

ניתנה היום, כ"ח באייר תשס"ז (16 במאי 2007).

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.